בעל החזון הדינמי, בעל המסירות נפש וזה ששכח מהעולם – מה המשותף לכולם?


בעידן בו רק המטרות חשובות ואין חשיבות לדרך ולמסע, חשוב להביא את המסר מפרשת השבוע, דרך שלושת הסיפורים על האנשים הנ"ל.

אפתח בשני פסוקים מההפרשה ואחזור אליהם בסיום הדברים:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם".

שאלה מתבקשת, כפתיחת ירייה לדברים כאן: מדוע משה היה צריך לכתוב את המסעות של עם ישראל במדבר, הרי מי שהיה במסע בוודאי זוכר ומי שלא, הרי כבר יכנס לארץ ישראל ומה חשוב לו סיפור המסעות?

כאן נכנס למספר סיסמאות, בתחום המנטורינג, שאומרות כך: 

"אם אתם לא מצליחים להגיע למטרה, אל תשנו את המטרה, שנו את הדרך"

"המטרה מקדשת את האמצעים"

."להיות או לחדול" וכן על זה הדרך.

אז אספתי לכם מס' סיפורים אמיתיים (את חלקם אספר ממש בקצרה) ויחד נבין האם הסיסמאות הללו נכונות ובעיקר מה היא דרך המלך שיש ללכת בה.


בעל החזון הדינמי- זאב ז'בוטינסקי, היה מנהיג רוח יהודי ציוני שנולד באודסה, למד משפטים וכשאלו לא סיפקו אותו, הלך ללמוד ספרות ואומנות, הוא היה סופר, משורר, מתרגם ספרים, נואם, מקים הגדוד העיברי הראשון, מנהיג האצ"ל ועוד.

הפרעות באירופה וברחבי ברית המועצות, ביהודים, גרמו לו להפוך לפעיל ציוני ולכן הקים את יחידות ההגנה היהודיות בתחום מושב היהודים.

הוא הוציא ספרים ושירים והיה מוביל בתחומו, אך הרעיון הציוני "גרר" אותו למחוזות המאבק למען חזונו ונלחם גם באנשים כמותו.

באחד מנאומיו אמר:”הקורא הצעיר לא יאמין אם אגיד כי להילחם הוכרחתי בעד הרעיון, לא נגד המתבוללים, אלא נגד ציונים כמוני“- הוא היה אדם שלא הלך בתלם.

מבין רעיונותיו, עוד לפני השואה, הייתה הקריאה להעלות מיליוני יהודים לארץ ישראל ולהצילם מהעתיד לבוא, מגרמניה, והוא תמיד חזה את הסכנה ממנה ואף תבע את המשפט:"אם היהודים לא יחסלו את הגולה, הגולה תחסל אותם", אמר וכמעט צדק (אלמלא הרעיון שלו להעלות לישראל המוני יהודים נגד החוק הבריטי בארץ).


אנחנו רואים אדם, שלמרות שיכל להיות משפטן, סופר, משורר ואיש רוח ולמרות שהיה מוביל בתחומו, הפך להיות אדם דינמי, כאשר המציאות תפחה על פניו, הוא שינה את כל מסלולו בחיים למען הכלל, אבל החזון והביצוע שלו בפועל שינו כאן בארץ, סדרי בראשית, בתפיסה, שהביאה לבסוף לבניין הישוב היהודי בארץ.


האדם השני הוא בעל המסירות נפש- חסיד חב"ד בשם הרב מנחם מענדל פוטרפס- הוא היה חסיד בתקופת ברה"מ, שלחמה ביהדות ברחבי ברה"מ. 

בשלב מסויים בחייו הוא הצטרף למחתרת היהודית ברוסיה, שפעלה לזייף דרכונים פולנים, עקב החוק החדש שיצא ברוסיה, שמי שיש לו דרכון פולני יכול לצאת מרוסיה וכך אנשי המחתרת היו מזייפים דרכונים של פולנים שנהרגו, נפטרו ותחת זיוף שמם היו מוציאים יהודים אל מחוץ לרוסיה ברכבות והוא היה מבכירי ומובילי הזייפנים במחתרת.

כאשר הרוסים החלו אט אט לסגור עליו והוא הבין זאת, הוא מיד עשה לעצמו דרכון כזה ובחר לצאת עם הרבי שלו ברכבת הקרובה. 

כשבא לעלות לרכבת שאל אותו הרבי על מעשיו- ענה לו מנחם, שהרוסים תיכף יעלו עליו ויתפסו אותו.

הרבי ענה לו כך: "אם תברח עכשיו יאמרו שיש גבול למסירות נפש", הוא מיד ירד מהרכבת ונשאר ברוסיה והמשיך לפעול להצלת יהודים עד אשר נתפס, נכלא והוגלה לסיביר, עד אשר השתחרר ואז נסע לבניו, באנגליה ומשם גם עלה לארץ ומונה להיות שד"ר (אוסף כספים למען הישיבה) ולבסוף משפיע בישיבה ומאז היה מספר את סיפור חייו ובעיקר את התובנות שלו מזמן שהייתו בכלא עם כל האסירים ומה למד מהם על עבודת ה' ואימץ לחייו לטובה.


ממנו למדים- שלמרות שיש מסלול, פעמים הוא לא עבורך, לך יש מסלול אחר בחיים ודווקא במסע שלך הקשה ביותר (מאסר קשה וגלות בסיביר וישיבה עם אסירים, שלו ולהם אין שום חוט מקשר) אתה לומד ממנו שהמעמד והשכר יבואו בהמשך עקב הדרך שדווקא אתה עברת.

במילים חסידיות ניתן לומר שהוא הפך את הירידה לעליה ואת הקושי לקפיצת מדרגה.


האדם האחרון הוא, זה ששכח מהעולם או בשם אחר של הסיפור: "החייל היפני שסרב להיכנע".

הירו אונודה, היה קצין מודיעין יפני שנשלח לפיליפינים לחבור לצבא היפני שם, הוא קיבל הנחיות ברורות מה יש לבצע על מנת לנצח בקרב ונמסר לו שבשום אופן אסור לו להיכנע כולל לא כניעה בהתאבדות, כפי שנהוג במסורת היפנית.

כשהגיע לפיליפינים, הקצינים שם, שהיו בדרגה גבוהה ממנו, לא הקשיבו לדבריו ובבוא הקרב הם הפסידו בו וכמעט כולם נהרגו למעט הירו אונודה ועוד שני חברים. הם ברחו לג'ונגלים וחיו שם מהיער, גנבו מעט מזון ובגדים מהתושבים וכך ניסו לשרוד.

פעם אחת הם שמעו כרוז שהמלחמה הסתיימה ושיצאו מהמסתור שלהם, יכנעו והם ישוחררו- חבריו שהאמינו לכרוז יצאו והם נורו מיד- הוא עצמו דבק בהוראה שקיבל "לא להיכנע".

מפעם לפעם ירדו, ממטוסים יפניים, כרזות יפניות נוספות, שמודיעות שהמלחמה נגמרה ואף זרקו תמונות של קרובי משפחתו והוא בשלו- לא נכנע.

ב-1974 הגיע לפיליפינים קצין אחר, סוזוקי, שיצא לחפש אותו ולפתע הוא רואה אדם שיוצא מהג'ונגל, כחוש בעל בגדים קרועים עם חרב יפנית שמורה היטב בידו, סוזוקי הבין שזה אותו הירו אונודה, הוא מספר לו שהמלחמה הסתיימה, הגרמנים הובסו ועל יפן הטילו שני פצצות אטום שהחריבו כמעט את כל יפן וכרגע יפן שוקמה והיא מהמובילות בעולם בתחום האלקטרוניקה ויש להם חברת על – סוני- שהמציאה את הווידאו הראשון ועוד, אך הירו בשלו- לא נכנע ולא מאמין.

סוזוקי חזר ליפן וחיפש אחר הקצין של הירו ודאג להביא אותו להירו, שמסר לו שהמלחמה הסתיימה והפקודה ש"לא להיכנע" מבוטלת- רק אז הירו הבין שהמלחמה אכן הסתיימה.

הוא חזר ליפן וכשראה שהערכים היפניים הם לא כמו בעבר- הוא בחר לעבור לדרום אמריקה והצטרף שם לקהילה היפנית והפך לראש הקהילה וגם שגשג בעסקי הבקר שלו.

לימים הוא חזר ליפן, לאחר ששמע על מקרה יוצא דופן של צעיר שהרג את הוריו והחליט שהוא שב ליפן ופותח בתי ספר, ברוח יפן המסורתית של פעם, להשיב את הערכים לחינוך הנוער היפני.

באחד הראיונות סיפר כשראה את הכרוזים שירדו מהמטוסים היה בטוח שזה עוד תרגיל לגרום לו להיכנע ולכן לא התייחס אליהם, למרות שהבין והכיר את אוטנטיות הכרוזים וכו'

בראיון אחר אמר כך:"אינני מחשיב את 30 השנים הללו כבזבוז זמן. בלי הניסיון הזה לא הייתי זוכה בחיי כפי שהם היום. הייתי רק רוצה שמישהו היה יכול לאכול ולישון במקומי, כדי שאוכל לנצל טוב יותר את 24 השעות בכל יממה". עוד סיפר: "אני עושה כל דבר מהר ככל יכולתי כדי לפצות על 30 השנים האלה".

נ.ב. 

הוא תרם מעושרו לאותו ישוב והתושבים הפיליפיניים שם, שבמשך השהות שלו בג'ונגל גנב מהם מזון ולבוש.


ממנו לומדים שבעבור המטרה לא מבטלים את העולם, כי אז אתה נשאר לבדך והעולם בינתיים מתקדם בלעדיך (בשולי הדברים אציין שלומדים ממנו גם מה משמעות הערכים שלנו וגודל חשיבותם וכן את העובדה שאת הכל ניתן לתקן- למעט את החיים עצמם).

עוד לימוד ממנו- אל תרדם בשמירה, אל תבטל דברים שאתה רואה או שומע, תבדוק לעומק- אולי זה האיתות מהיקום לשנות מסלול ואת התודעה ש"המלחמה" שלך במקום הזה הסתיימה וזה הזמן להתחיל מסע חדש בחיים.


אלו שלושת "גיבורי השבוע".


ברשותכם, אוסיף 2 סיפורים/אמרות קצרות.

יוני נתניהו, מפקד מבצע אנטבה/יהונתן, נהג לכתוב המון מכתבים למשפחתו ולחבריו וכן פתקים לעצמו על הרעיונות שהגה, באחד הפעמים שלח מכתב לאחיו, בנימין נתניהו, כשזה רק נכנס לסיירת מטכ"ל,  מכתב המלצות להצלחה בסיירת ובעיקר בטירונות ומסר לו שכאשר הוא יוצא לשטח, לניווט, הוא חייב קודם לעלות למקום גבוה ולראות את השטח מלמעלה ולעשות סוג של "תיאום" בין השטח למפה ולהבין את המסלול, כי פעמים "מסלול" שנראה במפה אינו מסלול בר קיימא בשטח וכך מצליחים בניווט.


בנימין נתניהו, האח, לימים אמר משפט אחר, שלמד מניסיונו בסיירת, שכאשר הולכים בציר המסלול, פעמים יש לצאת ממנו, אבל כל עוד אתה שומר על כיוון הציר, על איזמוט הציר, אזי אתה תגיע ליעד, חרף היציאה פעמים מהציר.


משני סיפורים אלו למדים שיש לבצע התאמות למטרות בחיים, תיכנון המסלול ועצם המסלול למטרה הוא מאוד חשוב, יחד עם זאת אל תחשוש לצאת מהציר, תהיה דינמי, כמו זיבוטינסקי, אבל שמור על האיזימוט הכללי, על הציר והנחישות כמו הירו אונדה ודע שלפעמים אתה שם רק בשביל האחר, אבל העבודה הקשה הזו יכולה להניב הצלחה דווקא במסלול אחר בחיים.

זה בדיוק המסר מפרשת השבוע- המסעות, הדרך הם העיקר ולא המטרה. כאשר מגיעים למטרה, לחניה, זה הזמן שיש לשבת ולעשות חשבון נפש, לתכנן מלמעלה שוב את המטרה הבאה ולבחון בשטח את המסלול אליה, מתוך יצירת אופציות חלופיות/דינמיות ולכן משה כתב את זיכרון המסעות, לא בשביל הדור שלו, אלא בשביל הדור הבא.


עוד מסר חשוב מהמסעות וכתיבתן, 

פעמים כאשר המטרה לא מושגת, בקצב שאנו רוצים, אנו נוהגים להתייאש בדרך, בא משה ואומר לנו, תכתבו את המסע שלכם, תזכרו במסע שלכם עד לנקודה הזו, אתם תבינו מהכתיבה, עד כמה מאוד התקדמתם למטרה ולהצלחה, רק שהיא במרחק של עוד צעד, עוד מסע אחד ואתה שם- זה לא הזמן להיכנע!- זה הזמן למסירות נפש, זה הזמן לעשות תיאום ציפיות מול המציאות והשטח וזה אולי הזמן, מעט לצאת מהציר בשביל לחזור אליו מחוזק יותר ובעל הבנה עמוקה יותר, אבל דבר אחד ברור, כדברי צ'רצ'יל, לעולם לא נכנע

את הכח, שלא להיכנע, מקבלים רק כאשר נמצאים בקהילה יחד, יהיה הקושי אשר יהיה, כח הקהילה תמיד מנצח ואת זה למדים ממסעות בני ישראל במדבר.

מה ביקשו מהעם?- להישאר בתוך הענן, לא לצאת ממנו- היוצא ממנו מיד נפגע, כי כח האחדות וכל העם גם יחד, שהולכים בתלם, גם כאשר הם סטו ממנו מפעם לפעם, הם תמיד שמרו על הציר, ארץ ישראל ולכן הגיעו למטרה.


אני חושב שהמסר מאוד ברור לתחום שלנו אין טעם להרחיב "החכם עינו בראשו".

רק אומר כך: שמרו על הנחישות, לא במחיר אובדן הכסף שלכם, אבל נועו על הציר ובצעו תיאום ציפיות עם המציאות שלכם, בידע ובצבירת הניסיון והיו דינמיים בלימוד שלכם כי זה תחום דינמי ומשתנה והידע הקודם שלכם לא בהכרח יעזור לכם בשטח החדש בו אתם הולכים.

זכרו, לכל גיבורי הסיפורים, היה מתווה דרך, היה משהו שהוביל אותם, לז'בוטינסקי היה את הרצל שעשה עליו רושם ענק, לרב מנחם מענדל היה את הרבי שלו, להירו את המפקד שלו ולנתניהו את אחיו ומפקדיו בצבא- לא ניתן להצליח לבד, בטח לא בתחום הזה- חייב משהו שיתווה לך את הדרך.


שבת שלום לכולם